עופר ציוני נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון
 
בש"פ  7033/08
 
בפני:  
 כבוד הנשיאה ד' ביניש
 
העורר:
 עופר ציוני

 נ  ג  ד                 

המשיבה:
 מדינת ישראל
 
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 4637/08 מיום 16.7.2008, שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא צ' סגל
 
תאריך הישיבה: י"ז באב התשס"ח (18.08.08)
בשם העורר:  עו"ד יניב שגב
בשם המשיבה: עו"ד ענת חולתא                                      

החלטה

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא צ' סגל) מיום 16.7.2008, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.       כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 וסעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 19.5.2008, נהג העורר ברכב למרות שהיה פסול מלנהוג. לאחר שביצע עבירת תנועה חמורה, ניגשו אל רכבו של העורר, שעצר ברמזור, שני שוטרים, וביקשו ממנו לעצור בצד הדרך. העורר התעלם מהשוטרים, עד שאחד מהם פתח את דלת הרכב ופנה שוב אל העורר. בתגובה, חידש העורר את נסיעתו ונמלט מהמקום ברכבו, תוך שהוא מתעלם מקריאותיהם של השוטרים לעצור, ונוסע לכיוונם במהירות גבוהה, באופן שאילץ אחד מהם לזנק הצידה על מנת שלא להידרס. לאחר מכן, במהלך חקירתו של העורר במשטרה, מסר העורר, כי שהה עם חברו בזמן האירוע, ולא נהג ברכב שתואר על ידי השוטרים.

2.       עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בבקשתה, טענה המדינה כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר; כי התנהגותו במהלך האירוע מלמדת על מסוכנות; וכי מסוכנות זו מבססת אף את המסקנה לפיה אין חלופת מעצר מתאימה במקרהו של העורר. בתגובה לטענות המדינה, טען העורר לפגם מהותי בחומר הראיות לכאורה. לטענתו של העורר, הוא כלל לא היה זה שנהג ברכב, כיוון שהרכב כבר נמכר לאחר במועד מוקדם יותר, והאישום כנגדו מבוסס על טעות בזיהוי. כמו כן, טען העורר שיש לשחררו לחלופת מעצר, בהסתמך על חוות הדעת הפרטית שהגיש לעניין מסוכנותו, ועל תסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן. בהחלטתו מיום 16.7.2008, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של העורר, וקיבל את בקשת המדינה. בית המשפט ציין בהחלטתו, בין השאר, כי מקובל עליו כי יש בראיות המשטרה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר; כי מסוכנותו של העורר נלמדת מאופי האישום ומעברו הפלילי של העורר; וכי בהתחשב בנסיבות אלה, אין חלופת מעצר העשויה להגשים את מטרות המעצר. על כן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד לתום ההליכים כנגדו. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

3.        בערר, חזר העורר על גרסתו לאירועים נשוא כתב האישום, ועל עיקרי טענותיו בתגובתו לבקשת המדינה למעצרו עד תום ההליכים. לגרסת העורר, הרכב אותו ראו השוטרים רשום, אמנם, על שם בת זוגו, אך לא העורר הוא מי שנהג בו באותו יום. העורר טען כי כלי הרכב המדובר נמכר לאדם אחר, המתגורר בשכם, וזאת לאחר שהרכב עבר תאונה, והעורר ובת זוגו החליטו שאין טעם להשקיע כסף בתיקונו. עוד הוסיף העורר, כי הזיהוי לכאורה שביצעו השוטרים, היה מוטעה. לטענת העורר, השוטרים בדקו מי הבעלים הרשום של הרכב, וכך הגיעו אל בת זוגו, שמסרה להם את תיאורו ושמו של העורר; רק לאחר שהשיגו וראו את תמונתו, מסרו השוטרים את התיאור של האדם אותו ראו, לכאורה, ברכב החשוד. מכך, מבקש העורר להסיק, כי השוטרים התאימו את הזיהוי שמסרו לתיאורו ולתמונתו כפי שנמסרו להם, ולא זיהו אותו באופן אותנטי. לעניין זה, מדגיש העורר, כי עד ראיה שהיה במקום מסר תיאור השונה מזה שמסרו השוטרים. כמו כן, לעניין חלופת המעצר, טען העורר, כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת קצינת המבחן, לשחרר את העורר לחלופת מעצר באיזוק אלקטרוני, וכי בכך רוקן בית המשפט את הליך תסקיר המעצר מכל תוכן.
          מנגד, טענה המדינה לפניי, כי הראיות לכאורה כנגד העורר הינן מוצקות, מכוח עדויות הראייה של שני השוטרים שהיו במקום, שאין לחשוש לאמינותן. כמו כן, טענה המדינה כי בעובדה שבית המשפט קמא סטה מהמלצת קצינת המבחן, אין כל פסול.

4.        דין הערר להידחות. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי, על פני הדברים, וברמת הראיות לכאורה הנדרשת בשלב הליכי המעצר, אין יסוד לטענותיו של העורר בדבר חולשת הראיות לכאורה בעניינו. העורר טען כי אדם אחר הוא שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה נשוא כתב האישום. לטענת העורר, הוא אמנם עבר ברחוב בו ראו אותו לכאורה השוטרים, והפקיד כסף בבנק הנמצא במקום, אלא שהוא הגיע לשם במונית, ולא בכלי הרכב בו, כך נטען, בוצעה העבירה. גרסה זו, על-פיה העורר נכח במקום בו היה הרכב בזמן המדובר – אך מי שהיה בכלי הרכב וביצע את העבירה היה אדם אחר – נראית בשלב זה של הדברים קשה להסבר. לעומת זאת, הראיות לכאורה כנגד העורר הינן, על פניהן, מבוססות. השוטרים ראו את העורר מקרוב בזמן ביצוע העבירה לכאורה, העורר הינו בעל מראה מובחן שקשה לטעות בו, השוטרים היו בטוחים בזיהויים וזיהו אותו מתמונתו באופן מיידי. כמו כן, גרסתו של העורר, לפיה מכרו הוא ובת זוגו את כלי הרכב בו נטען כי נהג בעת ביצוע העבירה, אינה מתיישבת עם דבריה של בת זוגו, לפיהם הרכב נמסר לתיקון ולא נמכר. כמו כן, האדם לו נמסר הרכב מסר למשטרה כי כבר החזיר את הרכב אל העורר, והוא אינו נמצא אצלו עוד. מכל אלה עולה כי הראיות לכאורה כנגד העורר מספיקות על מנת לקיים עילת מעצר עד תום ההליכים.
          גם לעניין חלופת המעצר, דין טענת העורר להידחות. אכן, שירות המבחן המליץ על אפשרות של חלופה, אך על רקע מכלול הנסיבות אין אפשרות זו נראית כמספקת. טענתו של בא-כוח העורר, כאילו דחיית המלצת קצינת המבחן מרוקנת מכל תוכן את הליך ההיוועצות בה, אין לה מקום. מושכלות ראשונים הן, כי על בית המשפט להכריע בשאלת קיומה של חלופה, ולהמלצת שירות המבחן בעניין זה משקל רב, אך לא מכריע. בנסיבות העניין, ולגופם של דברים, הגעתי למסקנה כי במקרה שלפניי לא תשיג חלופת המעצר את מטרות המעצר. עובדות העבירה בה מואשם העורר מגלות מסוכנות גבוהה ויחס מזלזל וחמור כלפי החוק ונציגיו. עובדה זו מצטרפת להרשעותיו הקודמות של העורר בגין עבירות מגוונות של פריצה, תקיפה, גניבה וזיוף, וכן בעבירות תעבורה בעלות אופי חמור. עתה, מיוחסת לעורר, בין היתר, עבירה של נהיגה בזמן פסילה. נראה שאין מנוס מהמסקנה לפיה לא ניתן לתת בעורר את האמון הנדרש לקיומה התקין של חלופת מעצר. לפיכך, שוכנעתי כי מתקיימת עילת מעצר בגין מסוכנותו של העורר, וכי חלופת המעצר לא תשיג את מטרות המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ו באב התשס"ח (27.8.2008).